אני בן 41, מה שקרוי "קצין בכיר" בצה"ל.

כשהייתי ילד קטן ההורים שלי החדירו לי לראש שאופניים הם דבר מאד מסוכן,
והייתי הילד היחיד בכתה שלא רכב, שהתחמק מכל מפגש כיתתי שעלול היה להוביל לרכיבת אופניים, ובעיקר הרגשתי שיש דברים שלעולם לא אצליח לעשות.

למדתי בתיכון וסיימתי בהצטיינות תואר ראשון ותואר שני - אבל ידעתי שיש דברים שלא אצליח לעשות.

הקרירה הצבאית שלי היתה מאד מוצלחת - בכל תפקיד שעשיתי הרגשתי שאני
משנה דברים - מצליח להשפיע, אבל הרגשתי שיש תכונות שלעולם לא ארכוש.

הקמתי משפחה למופת - שלושה בנים להתגאות בהם -
אבל ראיתי בחשש איך הגדולים רוכבים ללא שום בעיה - ואני לא.

ואז החלטתי לעשות מעשה - בגיל 41 - והגעתי למריאן המדהימה,
אשה שעוטפת אותך בחום ובתמיכה אין קץ, נותנת לך הרגשה שאין כל ספק שתרכב על אופניים למרות שאתה לא מאמין שזה יקרה.

וזה קורה - בשעור אחד!!
במין הוקוס פוקוס ולאט, תוך כדי שיחה קולחת היא מחדירה בך ביטחון ואתה רוכב.

עכשיו אני מרגיש שאין שום דבר שאני לא יכול להגשים - אפילו לרכב על אופניים!

אין עלייך,
תודה.